עכשיו בקולנוע

 

צילום - פסקל רבו

עיצוב - אוליבייה ז'אק

עיצוב תלבושות - שאטון, אנייס בזיר, ג'וליאן רג'ינו

עריכה - אורי דהלוניי

 

 

 

צרפתית תרגום לעברית, 87 דקות

צרפת/גרמניה 2009

 

 

 

הסרט הזה הוא תפנית מסרטי הקודם "עם הזמן", אני מתחיל להתקרב אל עצמי. הומאניות תמיד העסיקה אותי, אני מאמין כבר זמן רב שהבעיות הקיימות בערים היום הן תוצאה של שני גורמים בולטים והמשוואה הנוצרת בעקבות כך היא: עוני + גזענות = כעס.

לפני 20 שנה המחשבה הזו הניע אותי לכתוב את התסריט הראשון שלי שעסק בהבדלים בין שני גברים צעירים. אחד שחור השני ערבי כשהם מחפשים לשכור דירה בפריז.

בשנת 2001 המוטיב הזה הוביל אותי לכתוב ולביים את סרטי 'HS' ,  התפקיד הראשי גולם על יד שחקן שחור, לא כי כך כתבתי אותו, אלא מכיוון שהשחקן דידונה היה שחקן מצוין. (באותה תקופה הוא עדיין לא הביע את דעותיו הפוליטיות הקיצוניות שיש לי איתן בעיה קשה ).

למרות זאת היו רבים שהתנגדו, למה ללהק שחקן שחור? אהבתי לענות "למה לא?"... היום אני רואה שהמשוואה שציינתי קודם נעשתה קשה יותר ומורכבת יותר. ביליתי 18 שנים מחיי בקרטיי, מבני המגורים העירוניים עם הגיון החברתי והאתני שלהם היו חלק מחיי היום יום שלי. אני עדיין מבקר שם הרבה כשאני בא לבקר את אימי. אני יודע מה היה שם קודם ואני יודע למה זה הפך. ולכן אני רוצה לדבר בסרט על מה שסייע בידי לצאת משם – בית הספר ואת העובדה שלצערי זו אינה עוד אופציה בעולם של ימנו.

רציתי לדבר על התדרדרות המצב, על הקושי הגדול שנוצר, על הנסיגה שנוצרה ביחסי בנים בנות, על כך שבעבר זוגות שחשבו שיבלו את חייהם לנצח, התנשקו בין הבתים - הייתה רומנטיקה ועכשיו מבלות שם חברות יוני סקס. או רק בנים או רק בנות.

הכול הוביל למהומות בשנת 2005, ראיתי את הלהבות שפרצו. שמעתי אמהות שאומרות שהילדים שלהם כל כך זועמים שהן לא יכלו להחזיק אותן בבית ויחד עם זאת לא ראיתי ולו נערה אחת ברחוב.

 

רציתי ליצור מחזה מאד מדויק ומאד מפוקס, לא רק כזה המראה דברים מבחוץ, מצב חשוך ללא דרך מוצא, אלא לספר סיפור שיתפוס את הצופים וימלא אותם ברגשות ובכעס. הייתי צריך למצוא איזו שהיא תחבולה.

אני מקווה ש "יום החצאית" הוא סיפור שיזכיר לנו, שלא משנה מה הן הבחירות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות שלנו, יש ערכים שאין עליהם עוררין ולא ניתן לשנות אותם, אי אפשר לפשט שום דבר ואסור להסתיר שום דבר.

 

אני בטוח שנשים שהן הקורבן הכפול של החברה שלהן ושל מצבן המשפחתי, רק הן בלבד יכולות להביא ולהרות את השינוי.

 

ש: דעתך על האירועים המתרחשים לאחרונה ידועה. אנחנו יודעים שאת מתנגדת לפונדמנטליזם ולגזענות, הן לגבי אלג'יריה והן לגבי דרפור. מתנגדת לנערות הלובשות כיסוי ראש בבית הספר, נגד בדיקות ד.נ.א לאלה המבקשים להגר. יחד עם זאת זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים שאת משתתפת בסרט שהנושאים האלה מוצגים בו. מה משך אותך לסרט הזה?

ת: מעבר לדמות של המורה המתפרקת. נמשכתי לדיוק בו הסרט מציג מצב חברתי. מה הוא חינוך היום? בית הספר הוא אחד המוסדות הבודדים היום היוצר סוג של אינטגרציה בין אנשים. איך יתכן שבתי הספר נמצאים במצב כל כך רע? איך המסגרת הזו לא מתפקדת בכלל? איך יתכן שיש כזה חוסר הבנה?

 מה עשינו לתלמידים הללו? מה עשינו למורים? איך יתכן שויתרנו על הצורך והרצון לחנך? אהבתי את העובדה שהסרט אינו מנסה לחנך, להטיף או להציג פתרונות, אלה רק, אם יורשה לי לומר את זה, לשאול את כל השאלות ולהציג לקהל את המציאות ואת הדברים כפי שהם.

 

ש: איך הצטרפת לפרויקט?

ת: הודות לשחקן/במאי סמאין, אותו פגשתי והוא אמר לי שקרא תסריט שיש בו תפקיד נהדר לאישה ושאני חייבת לקרוא אותו. באותו זמן חברים של הבמאי דברו איתי ונתנו לי לקרוא את התסריט.

הסכמתי לשחק את התפקיד 10 דקות אחרי שסיימתי לקרוא אותו. דברתי עם ז'אן פול לילינפלד, הוא רצה להפיק את הסרט כתיאטרון מצולם, אבל לא הצליח למצוא את התקציב לכך.

זמן קצר אחר כך הוא צלצל אלי ואמר "יש לי בשורות טובת ובשורות רעות. א- קיבלנו אור ירוק לצאת לדרך, ב- לטלוויזיה". אמרתי לו מיד אני אתך לאורך כל הדרך אם אתה יכול להוציא את הסיפור הזה. וכך, הודות ל 'ארטה', הצלחנו להפיק את זה תוך חודשיים והודות לסרטי 'מסקרט', להפיץ את הסרט בקולנוע.

 

ש: הסרט צולם הרחק מעיני התקשורת

ת: איש לא ידע שאני מצטלמת, זה היה נהדר, לעבוד בצורה כזו, בלי כל לחץ. זו הייתה הקלה גדולה. אני מקווה שלכולנו יתאפשר לעבוד כך. הנוחיות והצניעות, לעבוד בצורה ובתנאים שיאפשרו לנו להתערטל לגמרי.

 

ש: יש שחקנים נוספים לצידך, אבל מרבית הסצנות שלך הן עם קבוצת צעירים שלא עשו סרט מעולם.

ת: הדבר החשוב ביותר היה ליצור את האותנטיות ביחסים בין המורה לתלמידים. זה חיוני לאמינות של הסרט. הם עשו חזרות במשך חודשיים וידעו בדיוק את תפקידם. פגשתי אותם רק ביום הראשון של הצילומים. הם מיד קראו לי "מדאם". כיוון שהייתי מרוחקת מהם, לא כשחקנית, אלא כמורה צרפתייה. אני לא חושבת שמרביתם ידעו בכלל מי אני. אולי ההורים שלהם ידעו או שראו את אחד מסרטיי בטלוויזיה. בסופו של דבר זה היה טוב. שקענו בעבודה ובעבודה בלבד. לא ניסיתי להתקרב אליהם, ולו לרגע אחד. זה היה חשוב לי. המחויבות שלהם הייתה טוטלית ובהחלט לא קלה. אתם יכולים לתאר לכם את כל הרגשות, המורכבויות והתחושות שהיה עליהם לשחק. הם הרבו להתגונן אבל היו מאד רגישים. באותו זמן הביטו לי ישר בעיניים. הם ידעו על מה הם מדברים. הם היו צריכים כמו שהם אמרו "להישמע אמיתיים", באחת הסצנות אני אומרת "בית הספר הוא הדבר היחידי שיכול לעזור לכם לצאת מהמצב שלכם", הם הקשיבו לי, אבל היה להם מבט שאמר, "אולי כדאי שתגידי לנו משהו שיש בו אמת, זה חייב להיות אמיתי אחרת אנחנו ננהג כאילו אנחנו לא מקשיבים לך, אם לא תצליחי לגרום לנו לעניין".  כמו כן, הייתה להם דרך מעניינת להראות אם מה שעשיתי בסצנה זו או אחרת נגע לליבם, שכנע אותם, דיבר אליהם. היה כבוד ואמון הדדי בינינו וזה מה שחשוב לרבים מהם - כבוד.

 

ש: כשהיית מתבגרת, האם תיארת לעצמך ש 30 שנים אחר-כך אנחנו יכולים, כפי שעושה הדמות שלך בסרט, להכריז על "יום חצאית", שיגן על נערות מפני הטרדה מינית של בני כיתתן?

ת: בהחלט לא. זה נראה כמו נסיגה נוראית, זה מטורף. לצערי יתכן שאלו תוצאות של הקולוניאליות של צרפת. צעירים היום בעיירות הקטנות לא יודעים מי הם ומהיכן באו. הם מחפשים את השורשים שלהם, שורשים שהתפוררו והם מנסים לאתר אותם מחדש. להגיע בחזרה אל המקור, גם אם זה בא לידי ביטוי בדרך מאד רדיקלית.

 

 

פניו נפוחות כשהוא נכנס לכיתה ביום מסוים. הוא אחד הקורבנות של מוס- הנער המאיים של הכיתה. אבל הוא מעדיף לשתוק, מפחד שהוא ומשפחתו יפגעו.

 

למרות כמה התפרצויות רגשיות, היא עוטה על פניה מבט מצועף ושותק. רק בת כיתתה נאוול, מנחשת את הטרגדיה הנוראית שעברה עליה

 

רגישה אבל מרדנית, מנסה להתנגד לקוד השתיקה. ולקוד המאצ'ו לפיו פועלים חבריה. שנים קודם לכן, עוד כשמשפחתה חייתה באלג'יר, הייתה עדה לפשיטה של קנאים מוסלמים על כפרה.

 

יד ימינו של מוס, הוא יצא לעזרתו בשנייה. לא מתוך אמונה במוס, אלא מתוך מחשבה שכך הוא יוכל לנצל טוב יותר את  השיטה לטובתו.

 

דורש "כבוד", כדי להצדיק את ההתנהגות שלו בכל הזדמנות.

 

דיסקרטי, ילד טוב בדרך כלל. עד לאירועים אך לא נוטל בהם חלק. יש לו רק חלום אחד להשתחרר מבית המשוגעים הזה.

 

בעל הכינוי "אימאם", בזכות אופיו השקט, הישיר והאמונה הבוגרת. הוא מדגים חוש צדק מפותח ואינו מקבל את צורת האסלאם של אלה שלא למדו אותו, אבל דורשים לפעול לפיו.

 

בתיק של מוס מוצאת סוניה ברג'רק את האקדח שממנו פורצת הטרגדיה בסיפור. הוא מומחה בלהציק לחבריו לכיתה. עד עכשיו איש לו העז לעמוד מולו.